פסק-דין בתיק תע"א 2591-06

רקע כללי

1.         מה גובה הפנסיה החודשית לה זכאי התובע? האם הפנסיה צריכה להיות מחושבת לפי דרגה 44+? האם יש לכלול בחישוב הפנסיה זו רכיבים שונים שלא אושרו על ידי הממונה על השכר באוצר? האם זכאי התובע ליתרת תשלום בגין אי ניצול ימי מחלה? אלו השאלות בהן נעסוק בתובענה זו.

2.         התובע גמלאי של עירית ירושלים, עבד בעיריה מאז 21.9.66 עד סיום עבודתו ביום 31.12.03 עת פרש לגמלאות. התובע עבד באגף הרישוי ולאחר מכן במחלקת השירות הוטרינרי של העיריה. עובר פרישתו נחתם עימו הסכם פרישה נספח א' לכתב התביעה ובו נקבע כי יהיה זכאי לגמלה לפי דרגה 44+ (ארבעים וארבע פלוס). העיריה החלה לשלם את גמלתו לפי דרגה 44+ אך בעקבות הוראת הנתבע 2 הפסיקה לשלם לפי דרגה 44+ ושילמה לו לפי דרגה 43+. הגמלה המשולמת לו עומדת על סך  כ 9,400 ש"ח לחודש.

            בהתאם להסכם הקיבוצי החל על הצדדים זכאי התובע לפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים. עם סיום עבודתו קיבל תשלום. דא עקא שלא היה רישום לגבי ניצול ימי מחלה בחלק מתקופות עבודתו.

טענות הצדדים

3.         לטענת התובע הוא זכאי לדרגה 44+ שניתנה לו לפני פרישתו ובלי קשר אליה וזאת בהתאם להסכם הקיבוצי לפיו עובד שעובד מעל 36 שנה בעיריה זכאי לתוספת דרגה. הואיל ועבד מעל 36 שנים זכאי היה לדרגה וכך גם נקבע בהסכם הפרישה. לטענתו ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 (נספח 5 לתצהיר העירייה להלן הסכם 3.3.99) שהכשיר את חריגות השכר במגזר הציבורי, הכשיר אף את ההסכם, לפיו מי שעבד  36 שנה זכאי לתוספת דרגה. בכל אופן אותה עת צבר 95% מתוך 36 השנים ולפיכך יש לראותו כמי שזכאי על פי הסכם 3.3.99, למצער ל 95% מהזכות - מהדרגה לה זכאי מי שהשלים 36 שנות עבודה כאמור. בכל אופן שיקול הדעת של הממונה על השכר שלא אישר את התשלום ואת הדרגה לא סביר. במקרים אחרים, שבהם הועלו בעיות אישיות אושרה התוספת הקבועה בהסכם הקיבוצי ויש לעשות כן אף לגביו .

לטענת הנתבעות תוספת הדרגה למי שעבד 36 שנים לא היתה באישור הממונה על השכר באוצר (להלן: הממונה). בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב תוספת מעין זו שאינה נוהגת בשירות המדינה ולא אושרה על ידי הממונה על השכר בטלה. בכל אופן הסכם 3.3.99 קבע כי רק אם התוספת שולמה לפני  המועד הקבוע 3.8.98 הרי שהיא תוכשר. במקרה זה התובע לא צבר 36 שנות עבודה נכון למועד הקובע ואף לא החל לקבל תשלום קודם למועד הקובע. כיוון שכך הרי שתוספת זו לא הוכשרה, לפיכך דינה להתבטל בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב התשמ"ה - 1985 (להלן: חוק יסודות התקציב). לתובע נערך שימוע וניתנה הזדמנות להעלות את טענותיו לפני הממונה בקשר לתשלום התוספת. התובע לא הביא נימוקים שהצדיקו את הכשרת החריגה, האמורה ולפיכך ובהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולהסכם 3.3.99 דין התוספת להתבטל. עוד טענו הנתבעים כי תוספת כזו שהיתה נהוגה בשלוש הערים הגדולות בוטלה אף שם ועת נבחנה הסוגיה על ידי בתי הדין לעבודה הרי שביטול התוספת אושר ונקבע כי כדין נעשה.

4.         לטענת התובע יש לכלול בגמלה אותה הוא מקבל, שלוש תוספות ששולמו לו במהלך עבודתו  כדלקמן: שעות כוננות, תוספת שדה, ותוספת מים. לדבריו מדובר למעשה בשלוש תוספות ששולמו כחלק מהשכר הרגיל לא היו מותנות בתנאי ויש לגזור את גמלתו מהתשלום הכולל שקיבל כולל כנגזרת של שלושת הרכיבים הנ"ל.

            לטענת הנתבעים תוספת מים בוטלה בהחלטה של הממונה על השכר מיום 31.7.05 (לאחר פרישתו) וזאת כיוון שהינה נוגדת את ההסכם שהכשיר חריגות שכר-הסכם 3.3.99 ואת הוראות חוק יסודות התקציב. ביחס לשלוש התוספות הנוספות הרי שאלה לטענת הנתבעים היו מותנות בתנאי ולא היו חלק מהשכר הרגיל.  בכל אופן ביחס לתוספת שעניינה שעות כוננות ותוספת שדה הרי שאלו הוסכם כי אינן תוספות פנסיוניות ובגינן הופרש לקופת גמל כחלק מההסכמה להפריש לקופת גמל בגין רכיבים לא פנסיונים.

5.         לטענת התובע אין רישום מסודר של ימי מחלה  לתקופה שמיום 1.4.81 ועד 31.12.91 (להלן: התקופה שבמחלוקת). לנוכח זאת העיריה עשתה חישוב בהתאם לממוצע ניצול ימי המחלה והגיע למסקנה שניצל בתקופה הנ"ל 41% מימי המחלה דהיינו 226 ימים מתוך 555 ימים, להם היה זכאי. לשיטתו כיוון שאין רישום יש לומר כי לא ניצל כלל ימי מחלה ולזקוף לזכותו את מלוא ימי המחלה. למצער לשיטתו יש לחשב את אחוז ניצול ימי המחלה לה היה זכאי בתקופה שבמחלוקת, בהתאם לרישומים שהיו בתקופה האחרונה ובשיעור של 10% ממכסת ימי המחלה דהיינו ניצול של 55 ימים חלף 226 ימים שחושבו לו.

            לטענת הנתבעת 1 חישוב ניצול ימי המחלה ביחס לתקופה בה אין רישום (או מחמת אובדנו או מחמת אי עריכתו)  נעשה לפי הממוצע של הימים שנוצלו בהתאם לתקופות שבהם נערך החישוב. בדרך זו  נוהגת הנתבעת 1 ביחס לכלל עובדיה בהתאם להסכם אליו הגיע. על יסוד  דרך זו, חושב שיעור ניצול ימי המחלה של התובע ונמצא כי הוא עומד על 41%. לנוכח זאת בתקופה החסרה כאמור, זכאי היה התובע ל 55 ימי מחלה. בהנחה שניצל 41% הרי שניצל כ 226.5 ימים. זה החישוב שנערך בעת שחושב הפיצוי בגין אי ניצול ימי המחלה.        

6.         נציין כי בתחילת ההליך התובענה כללה נתבעים נוספים כמו ההסתדרות והמרכז לשלטון מקומי. במהלך ההליך אלה נמחקו וטוב שכך. בפנינו העידו התובע וגב' שושנה יתאח מטעם עירית ירושלים.

הכרעה

7.         נקדים ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה על כל רכיביה, מהנימוקים המפורטים בסיכומי הנתבעים. להלן ננמק את עמדתנו מעבר לאמור.

המסגרת הנורמטיבית - לאי מתן דרגה 44+

8.         בפסק הדין בעניינו של התובע שם טוב ואח', עב 2076/01, ובענין עב י-ם 1509/05 קדמן יוסף נ' עירית ירושלים כתבנו את הדברים הבאים העוסקים במסגרת הנורמטיבית, עליהם נחזור לקמן.

9.         הסמכות עפ"י ס' 29 לחוק יסודות התקציב, לאשר שכר החורג ממה שהוסכם או הונהג בשירות המדינה,הואצלה לממונה על השכר במשרד האוצר, המקיים  פיקוח על השכר בשירות הציבורי ובגופים מתוקצבים ונתמכים כשהוא מופקד על יישום מדיניות הממשלה, בתחום השכר בסקטור הציבורי.

תכליתו של ס' 29 לחוק יסודות התקציב, הינה לקבוע אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים המתוקצבים והנתמכים מתקציבה. בסעיפים 29 א' ו 29 ב' ניתנו לממונה על השכר סמכויות רחבות להתערב בתחום השכר ולקבוע, חלף הסכמי עבודה והסכמות בין המעביד לעובדיו, שכר אחר מהמוסכם. הסדר זה, יש בו התערבות קשה באוטונומיה של הצדדים ליחסי עבודה. הסדר זה נועד להתמודד עם החשש של פריצת מסגרות תקציב השירות הציבורי ולהביא ליציבות ואחידות בתחום השכר. מדובר בהסדר שעוגן בחקיקה ראשית של הכנסת שחוקיותו אושרה בכל הערכאות. במסגרתו של הסדר זה נקבע, בסעיף 29(ב), הכלל לפיו " כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא..." (ההדגשות כאן ולהלן שלי, א.א.) חורג מהמסגרת הקיימת לגבי עובדי המדינה או במידה ולא ניתן לו אישור שר האוצר. זהו, אפוא, הכלל.

בעשור האחרון נעשו פעולות רבות כדי לאכוף את חוק יסודות התקציב, בין היתר, הוקמה יחידת אכיפה, כדי לגלות את המקרים בהם היתה חריגה מהמוסכם והמאושר, ונעשו פעולות למנוע תשלום שכר חורג.